חירות של אחריות

הרב אחיקם גץ   י"ט ניסן ה´תשע"ב

חירות של אחריות


חז"ל קבעו את שמו של חג הפסח בנוסח ברכת "אתה בחרתנו" בתפילת יו"ט, כ"זמן חירותנו". בכל תולדות האדם מני אז, ובייחוד בתקופה המודרנית, תופסת החירות מקום מרכזי כערך עליון. ואף על פי כן, נדמה כי רב המרחק בין אזכור שם החירות לבין מימושה בחיים.

לחירות פנים רבות, אך ניתן לתחם אותה בשלושה קטבים היוצרים מעין משולש.

 

Ò    החירות ככח בנפש

הקב"ה ברא את האדם כאשר הנטיה הנורמלית והטבעית בו היא להיות משוחרר מכל מעוול ומחמץ, ולעמוד ברשות עצמו ללא כוחות כפיה חיצוניים. הדבר נכון הן ביחס לאדם הפרטי אך לא פחות מכך גם ביחס לעמים כולם.

 

Ò    החירות במובנה השכלי-האידאי

אולם, מרחק רב קיים בין הכח הנ"ל, שהוא כח טבעי באדם, לבין הבנתו והעמקתו. החירות היא מושג פנימי ועליון מאוד, המצריך רוחב דעת גדול והעמקה גדולה.

אפשר לומר בצורה חריפה, שבהתאמה להתפתחות עולם הדעת באדם, כך, במקביל, מתפתח בו עולם החירות (קאנט אף הגדיר את הנאורות כחירות לחשוב וכחשיבה חירותית). היסטוריונים רבים טוענים, ששליטי האיסלם לפני כ-500 שנה, התנגדו להמצאת הדפוס מתוך הבנה שהמון חושב הוא המון חירותי ושלא ניתן לשעבד ציבור משכיל.

אולם גם בכך אין די. יש צורך להעמיק את עצם מושג החירות כמושג שכלי בפני עצמו.

 

Ò    החירות ככח בחירה

הקודקוד השלישי והחשוב מכולם, המורכב, למעשה, משני האחרים ומחברם יחד - הוא עולם הבחירה.

ככל שקומת האדם הכללי והפרטי הולכת וגדלה, כך מתגברת ומתעצמת חובת האחריות וזכות הבחירה, ועל לפי שניהם גדלה יכולת ההשפעה והשינוי.

התורה שמה את הבחירה כמרכז וכבסיס לקבלת תורה, וכל התורה בנויה על יסוד הבחירה החופשית ותוצאותיה. עולם הבחירה תופס מקום חשוב ומרכזי בתורה, באופן שאין לו אח ורע בשום תיאולוגיה אחרת. זוהי גם נקודת המחלוקת הנצחית שלנו עם כל ההוגים והחושבים לאורך ההסטוריה האנושית. כל הדתות כולן וכל הפילוסופיות הגבילו, במקרה הטוב, את יכולת הבחירה החופשית של האדם ואף שללו אותה מכל וכל, וממילא הגבילו ושללו על ידי כך את האחריות האנושית ומתוך שניהם את יכולת השינוי העולמית.

 

יוצא אם כן, שהחירות, על פי התורה, היא החירות לבחור, המביאה עימה את האחריות ושתיהן מובילות לתיקון העולם השלם. יתכן שזו כוונת הרב במגד ירחים "יציאת מצרים תשאר לעד האביב של העולם כולו".

ביציאת מצרים נולדה בנו החירות הפנימית, ששלושת שלביה הראשונים - יציאת מצרים, מתן תורה ובניית המשכן - הטמיעו בנו את שלושת היסודות: בחירה, אחריות ותיקון.

 

Ò    מצווה עלינו לספר

מצוות סיפור יציאת מצרים כולה יכולה להתקיים אף היא בשלושת הרבדים הללו.

ביסודה הראשון, היא מצוה פשוטה שבפשוטות. עלינו לספר את סיפור המעשה כפי שהיה, "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ועד "ועתה קרבנו המקום לעבודתו".

תהליך הסיפור הזה, שאין בו שום חידוש או ידיעה שלא ידענו, ברובד הראשון של המצווה, מטמיע את יסוד החירות בנפשנו הטבעה טבעית.

 

ברובד השני של המצווה, צריך סיפור יציאת מצרים להביא כל אדם להבנת ה"אתה בחרתנו מכל העמים", לברר את גודל האחריות, את גודל המעמד ואת גודל נפשנו ותפקידנו בעולם. מצוות סיפור יציאת מצרים, מעמיקה בנו את האחריות הגדולה, להמשיך את הקו הארוך והנצחי הזה, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כשם שביציאת מצרים הביטוי הראשון לחירותנו היה קבלת עול מצוות - תפילין, קידוש החודש, פידיון הבן, קורבן הפסח ועוד - כך סיפור היציאה צריך להטמיע בנו את חובת האחריות וקבלת עול תורה ומצוות.

 

ברובד השלישי שלה, אנו מגיעים אל עומק ההכרה, עד כמה עוד גדולה הדרך שלפנינו, ועד כמה עצומים וגדולים עתידים להיות חיינו וחיי העולם כולו עימנו.

"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז' טו'). נפלאות מצרים לא התבטאו רק בשינוי סדרי הטבע והכאת מצרים, כי אם בעיקר בשינוי הפנימי של עומק חיי הטבע שנולד בישראל. הפלא הגדול ביותר בעולם, הוא כוחם של ישראל לפעול עם אל, על עצמם ועל אחרים. תפקידנו לחשוף את עומק מגמת החיים, את המטרה הנעלה שבגינה נברא העולם - תיקון כל העולמות - מכח בחירתנו. ולעומק הזה אין קץ ואין תכלית, כי אינסופי הוא. אולם התחלה יש לו - יציאת מצרים. וכאן באה הכרתנו אל שיאה: הבנת ערכנו שלנו, ומה גדולה היא המטרה בעבורה אנו מוכנים לשאת בעול.

 

Ò    חירות של עבדות

על הפסוקים בהושע (יב' יג'-יד') "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר. וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר", העירו חז"ל כי יש קושי גדול בפשט הפסוק: מה הקשר בין בריחת יעקב ללבן הארמי ולעבודתו ברחל, לבין יציאת מצרים על ידי נביא?

תשובת חז"ל המופיעה במדרש (בראשית רבה פרשה ע' כ') מפתיעה: "מה יעקב אביכם, עד שלא נשא אשה נשתעבד, ומשנשא אשה נשתעבד, אף אתם, משלא נולד גואל נשתעבדתם, ומשנולד גואל אתם משתעבדים", ככתוב "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים".

החירות בנקודת העומק הגדולה ביותר שלה - היא עבדות.

 

אין כאן עבדות מנמיכה, משפילה או מצמצמת, כי אם להיפך, מגדילה ומרחיבה, מאירה ומחדשת.

עבד ה', בהגדרתו, הוא מי שהצליח להתרחב ולגדול, עד כדי זניחת העבדויות הזמניות, המנמיכות ומקמצות את תוכן החיים, את כוחות החיים ואת מטרתם, אל המיידי, החולף והבזוי.    

 

העבדות הזו היא נקודת הבחירה הגבוהה ביותר. היא קוראת לאדם לשוב אל תוכן עצמותו, אל מגמת חייו השורשית ביותר. היא איננה משאירה שום חלק מחייו מחוץ למערכת, היא משייכת את כל היש ואת כל הנברא, אל האדם. 

עבד ה' הוא האופטימיסט הנצחי, המכיר את חולשות העולם אך גם את גודל תיקונו, והוא איננו מסתפק באמירת "יהיה טוב". הוא חי את כל חייו על פי הטוב הזה, ועל מנת לגלותו.

 

זוהי עבדותנו, עבדות של "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".

אלומות ניסן תשע"א


          ברצונך להנציח את יקירך במקום זה? התקשר 0544-385379

 
בית המדרש לתורה והוראה (ע.ר) אלון מורה – שכם
ד.נ לב השומרון 44833, טל: 02-9973905 פקס: 02-9973965 mosdotelm@gmail.com

כיפה, יהדות, שאל את הרב, פרשת השבוע